פסק-דין בתיק רע"א 3559/13

           בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ע' צ'רניאק) מיום 15.4.2013 ברע"א 35820-09-12 וברע"א 40526-09-12, בגדרה נדחו בקשות רשות ערעור שהגישו המבקשות והמשיבה 8 על פסק דינו החלקי מיום 17.6.2012 של בית משפט השלום (ת"א 164320/09, כב' השופט מ' קליין) שבו נקבע כי התאונה בה נפגע המשיב 1 (להלן: המשיב) היא בגדר "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים), נדחתה תביעת המשיב נגד המשיבים 7-3 ונקבע כי ההליכים ימשכו רק נגד המבקשות והמשיבה 8. אגב הדיון בבקשה דנא נדרש להתייחס למספר שאלות דיוניות, שיש ביניהן יחסי גומלין: מתי ראוי לדון בבקשת רשות ערעור לגופה (במובחן מדחייתה על יסוד העקרון שלפיו ככלל ראוי לערער על החלטות ביניים במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי); מתי ראוי לדון בבקשת רשות ערעור במותב תלתא ומתי ראוי לפצל דיון בערכאה הדיונית.

רקע והליכים קודמים

1.        ברקע הבקשה דנא תביעה שהגיש המשיב לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו עת החליף גלגל של רכב (שופל). התביעה הוגשה הן נגד מבטחות כלי הרכב שהיו מעורבים באירוע ובעליהם וכן נגד מעסיקתו של המשיב והחברה שבשירותה עבד באותה העת. כעולה מהחלטת בית משפט השלום, המשיב, שהועסק באותה עת על-ידי המשיבה 3, החליף ביום 22.4.2002 גלגל של רכב (שופל) ששימש באותה עת לעבודות עפר שביצעה המשיבה 4, שהיא גם הבעלים של הרכב האמור. המשיב עמל על החלפת הגלגל במקום בו התבצעו עבודות העפר, כשהרכב מורם בעזרת מגבה ומנוף, כאשר לפתע נשמט הרכב מן המגבה ופצע אותו. בית המשפט הורה על פיצול הדיון כך שבשלב ראשון תידון "ותינתן החלטה בשאלה האם המקרה דנן הינו 'תאונת דרכים'". בהחלטתו מיום 17.6.2012 קבע בית משפט השלום כי התאונה בה נפצע המשיב היא אכן בגדר "תאונת דרכים" כהגדרת מונח זה בסעיף 1 לחוק הפיצויים וכי מבטחי כלל כלי הרכב שהיו מעורבים בתאונה חבים בפיצוי המשיב. בהמשך לכך הורה בית המשפט על דחיית התביעה נגד המשיבים 7-3 וצדדי ג', ומנגד על המשך הליכי התביעה נגד המבקשות, אשר ביטחו את המנוף (אשר שימש בהרמת הרכב לצורך החלפת הגלגל) בביטוח חובה בזמן התאונה, וכן נגד המשיבה 8, שביחד עם המבקשת 2 ביטחה את הרכב בזמן התאונה. כן חייב בית המשפט את המבקשות והמשיבה 8 בהוצאות יתר הנתבעות ובהוצאות צדדי ג'. לבסוף קבע בית המשפט, כי טענות הנתבעות באשר לשיהוי בהגשת התביעה ידונו בסיום ההליך.

2.        כלפי החלטה זו הגישו המבקשות והמשיבה 8 בקשות רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, אשר נדחו בהחלטה מיום 15.4.2013. בית המשפט הדגיש, כי הלכה היא שיש להמתין לפסק הדין הסופי כדי לערער על החלטות ביניים של הערכאה הדיונית, וכי רשות לערער על החלטות אלה תינתן רק במקרים בהם ישנם טעמים מיוחדים המצדיקים זאת, ואילו במקרה דנא לא מתקיימים טעמים המצדיקים סטייה מן הכלל האמור. בית המשפט קבע שלא עלה בידי המבקשות להוכיח כי עלול להיגרם להן נזק שלא ניתן לפצות עליו "בהוצאות הולמות" אם השגותיהן בעניין זה ידונו במסגרת ערעור בזכות על פסק הדין הסופי, ככל שאכן יוגש.

           לעניין החלטת בית משפט השלום שלפיה טענות הנתבעות בדבר שיהוי בהגשת התביעה יידונו בסוף ההליך, נקבע כי המדובר בהחלטה "בעניין שלבי הדיון בהליך", שעל-פי האמור בסעיף 1(4) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009, לא תינתן לגביה רשות ערעור. לבסוף נאמר, כי פסיקת הוצאות נתונה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית ואין מקום להתערבות ערכאת הערעור בקביעותיה בעניין זה.

           כלפי החלטה זו הוגשה הבקשה שלפניי.

הבקשה והתשובות לה

3.        לטענת המבקשות שגה בית משפט קמא בקבעו כי אין מקום לדון בהשגות המבקשות על קביעת בית משפט השלום, שלפיה פציעת המשיב נגרמה ב"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים, טרם שניתן פסק הדין הסופי בתביעת המשיב. לטענת המבקשות יש מקום לברר כבר בשלב זה את טענותיהן באשר להגדרת האירוע, שכן לקביעה בעניין זה השפעה ברורה על זהות הצדדים הרלבנטיים להליך. לשון אחר, לטענת המבקשות אם השגותיהן בעניין זה לא תתבררנה לגופן כבר בשלב הנוכחי, קיים סיכון שההליך כולו יתנהל מבלי שבעלי דין רלבנטיים יהיו צד לו. עוד שוטחות המבקשות את טענותיהן כלפי קביעת בית משפט השלום בעניין סיווג התאונה לגופה.

4.        המשיב (הוא התובע-הנפגע בהליך העיקרי) הודיע בתשובתו כי הוא מותיר את ההכרעה בבקשה לשיקול דעתו של בית המשפט. המשיב מציין בתגובתו, כי החלטת בית משפט השלום על פיצול הדיון אכן יצרה "בעיה פרוצדוראלית ומשפטית" שבכל מקרה עלולה להביא להתארכות בירור תביעתו. לעניין אחרון זה של פיצול הדיון, עניין שלגביו לא נדרשת הכרעה בהליך דנא, ראיתי להעיר, כי הגם שפיצול דיון גורם לא אחת לסרבול ויוצר קשיים דיוניים שונים, הרי שכאשר מדובר בתביעה כגון התביעה דנא, הכוללת עילה מכוח חוק הפיצויים ועילה חלופית מכוח חבות "רגילה" בנזיקין ואף כאשר שאלת הסיווג נתונה במחלוקת אמיתית בתביעה לפי חוק הפיצויים, פיצול הדיון לשם בירור סיווג האירוע הוא ככלל מהלך מתבקש (ראו החלטתי ברע"א 4878/12 מנהלת המחלקה לרפואה תעסוקתית בקופת חולים "כללית" נ' פלוני (10.10.2012)).

           המשיב 2 (המוסד לביטוח לאומי אשר הגיש תביעת שיבוב בגין הגמלאות ששולמו למשיב) מתנגד לבקשה מאחר שלטענתו לא נפל פגם בקביעת בית משפט השלום. לחלופין טוען המשיב 2, כי ככל שבית משפט זה יסבור שיש לקבל את הבקשה אזי שיש לקבלה באופן שהתיק יוחזר לבית משפט קמא לדיון בטענות המבקשות לגופן, זאת, בין היתר, מאחר שהמשיבה 8, אשר ביטחה את הרכב, ונקבע לגביה שהיא חבה בפיצויים למשיב, כלל אינה מבקשת בבקשה דנא.

           לטענת המשיבה 3 (מעסיקת המשיב בזמן התאונה) הבקשה אינה ממלאת אחר התנאים שנקבעו למתן רשות ערעור בגלגול שלישי ועל כן דינה להידחות. המשיבה 3 סומכת ידה על החלטת בית משפט קמא וקביעתו כי המבקשות לא הצביעו על טעם מיוחד שבגינו יש לדון בהשגותיהן בטרם ניתן פסק הדין בתביעה. עוד נטען, כי בפסיקה נקבע שנזק שעלול להיגרם מקיומם של הליכים מיותרים אינו מצדיק כשלעצמו מתן רשות ערעור, והדברים נכונים גם באשר להחלטות שעניינן סיווג תאונה כתאונת דרכים. לבסוף נטען, כי בהחלטת בית משפט השלום לא נפל פגם המצדיק התערבות.

             המשיבה 4 (החברה שביצעה את העבודות במקום בו התרחשה התאונה) מצטרפת לתשובות המשיבים 2 ו-3 שלפיהן לא נפל פגם בהחלטת בית משפט השלום. כן טוענת המשיבה 4 שהבקשה דנא אינה מעלה נושא או שאלה המצדיקים מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. לבסוף טוענת המשיבה 4 כי ככל שתתקבל הבקשה אזי שאין מקום לדון בטענות המבקשות לגופן אלא להחזיר את הדיון לבית משפט קמא זאת מן הטעמים שנמנו בתשובת המשיב 2.

           המשיבה 5 טוענת אף היא כי דין הבקשה להידחות מאחר שאין היא מעלה שאלות שבגינן תינתן רשות ערעור בגלגול שלישי, בפרט כאשר המדובר בבקשת רשות ערעור על החלטת ביניים של בית משפט השלום וכאשר המבקשות כלל לא הצביעו על נסיבות מיוחדות המצדיקות דיון בהשגותיהן בשלב זה. לשיטת המשיבה 5, טענות המבקשות בדבר חשש מ"ניהול הליך סרק" אם יתברר כי שגה בית משפט השלום אף הן אינן מצדיקות את קבלת הבקשה, שכן כל שנותר כעת הוא לברר את סוגיית הנזק והדבר לא יצריך "הליך משפטי מורכב", בין היתר, מאחר שלמשיב כבר נקבעה נכות על-פי דין על-ידי המשיב 2. לבסוף נטען גם, כי לא נפל פגם בקביעת בית משפט השלום באשר לסיווגה של התאונה בה נפצע המשיב.

           המשיבות 7-6 מתנגדות אף הן לקבלת הבקשה. בדומה ליתר המשיבים, טוענות המשיבות 7-6 שלא עלה בידי המבקשות להצביע על טעם מיוחד להתערבותו של בית משפט זה בהחלטת ביניים בגלגול שלישי. גם משיבות אלה טוענות כי לא נפל פגם בקביעת בית משפט השלום.

           המשיבה 8 מצטרפת בתשובה לכלל הטענות המפורטות בבקשת רשות הערעור דנא.

דיון והכרעה

5.        לאחר הדיון בבקשה ובתשובות, ובהסכמת הצדדים לכך, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש הערעור על פיה. דין הערעור להתקבל באופן שהדיון בהשגות המבקשות והמשיבה 8 כלפי החלטת בית משפט השלום באשר לסיווג התאונה בה נפצע המשיב יוחזר לבית משפט קמא אשר ידון לגופן בבקשות רשות הערעור שהוגשו לו.

6.        אכן, כפי שציין בית המשפט המחוזי בהחלטתו, ככלל "זמנו של הערעור הכולל השגות על החלטותיו השונות של בית המשפט, הוא בתום הדיון בתובענה כולה, על כל חלקיה" (רע"א 2856/12 כהן נ' מע"צ - החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, פסקה 8 (20.5.2012) להלן: עניין מע"צ). לצד קביעה עקרונית וחשובה זו, היפה למקרים רבים, עומדות הוראות הדין והפסיקה באשר לאותם מקרים חריגים בהם יהיה מקום לסטות מן הכלל הנזכר ולדון בבקשת רשות הערעור לגופה ולא להמתין לסיום ההליך בערכאה הדיונית (ראו: סעיפים 41(ב) ו-52 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, להלן: חוק בתי המשפט; עניין מע"צ, בפסקה 12; רע"א 7682/06אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אלוש, פסקה 4 (25.6.2007), להלן: עניין אלוש):

"קיימים לפעמים שיקולים מעשיים המצדיקים הכרעה בדבר נכונותה של החלטת ביניים גם לפני מתן פסק הדין. כך, למשל, במקרים מסוימים פועלת החלטת הביניים באופן מעשי כאילו ניתן פסק הדין והוא - אם מדובר באינטרס קצר ימים או אם הדיון בתיק העיקרי לאחר זמן רב כבר לא יהיה מעשי ... השיקולים כאן הם שיקולים של אדמיניסטרציה שיפוטית ובית המשפט יכול (ולפעמים צריך) להביא בחשבון בשקלו את החלופות השונות, באיזו דרך יחסך זמן שיפוטי יקר למערכת" (ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד 209-208 (2008)).